Éric Laurent, délégué général de l’AMP
עקרונות מנחים לכל אקט פסיכואנליטי
אריק לוראן.
הקדמה
במהלך הקונגרס של האיגוד העולמי לפסיכואנליזה בקומונטטובה בשנת 2004, הציגה הדלגה ג’נרל בפני האסיפה הכללית « הצהרת עקרונות ». לאחר מכן, נקראה « הצהרה » זו בתשומת-לב רבה באסכולות השונות. המועצות מסרו את תוצאות עבודת הקריאה שלהן, את הבחנותיהן ואת הערותיהן. בהמשך לעבודתן, אנו מציגים עתה לפני האסיפה את « העקרונות המנחים לכל אקט פסיכואנליטי », אותם אנו מבקשים מכם לאמץ.
עקרון ראשון:
פסיכואנליזה היא פרקטיקה של דיבור. שני הפרטנרים הם האנליטיקאי והאנליזנט, הנוכחים ביחד באותה פגישה פסיכואנליטית. האנליזנט מדבר על מה שמביא אותו,הסבל שלו, הסימפטום שלו.הסימפטום הזה מהובר בחומריות של הלא-מודע,שעשוי מדברים שנאמרו לסובייקט,שפגעו בו,ודברים שבלתי אפשרי לומר וגורמים לו סבל. האנליטקאי מְפָסֵק את האמירות של האנליזנט ומאפשר לו לארוג את הבד של הלא מודע שלו.כוחות השפה והאפקטים של האמת שהיא מאפשרת,מה שנקרא פירוש, זהו למעשה הכוח של הלא מודע. הפירוש מופיע הן בצד של האנליזנט והן בצד של האנליטקאי. אך לזה ולזה אין את אותו היחס ללא מודע הזה, כי האחד כבר מִימֵש את ההתנסות והשני לא.
עקרון שני:
הפגישה הפסיכואנליטית היא מקום בו ניתן להתיר את ההזדהויות הכי יציבות שבהן הסובייקט מקובע. האנליטיקאי מַתיר/מאפשר מרחק זה ביחס להרגלים, נורמות, כללים אליהם האנליזנט מתחייב מחוץ לפגישה. הוא מַתיר/מאפשר חֵקֶר רדיקלי לגבי יסודות הזהות של כל אחד. הוא יכול למתן את הרדיקליות של חֵקֶר זה על ידי לקיחה בחשבון של הפרטיקולריות הקלינית של הסובייקט שפונה אליו. הוא לא לוקח בחשבון שום דבר אחר. זה מה שמגדיר את הפרטיקולריות של מקומו של הפסיכואנליטיקאי, זה שתומך בחֵקֶר, בפתיחה, בחידה של הסובייקט שבא לפגוש אותו. הוא לא מזדהה, אם כך, עם אף אחד מהתפקידים שבן שיחו רוצה לגרום לו למלא, גם לא עם שום ראשות או אידיאל שכבר מצוי בציביליזציה. במובן מסוים האנליטיקאי הוא זה שלא ניתן לייחסו לשום מקום אחר מאשר זה של השאלה על האיווי.
עקרון שלישי:
האנליזנט פונה לאנליטיקאי. הוא מייחס לו רגשות, אמונות וציפיות בתגובה למה שהוא אומר והוא מייחל להשפיע על הציפיות ועל האמונות שהוא צופה מראש. פענוח המובן בחליפין בין האנליזנט והאנליטיקאי אינו היחיד שמתרחש. יש את הכיוון של זה שאומר. מדובר על השגה בחזרה של משהו אבוד אצל בן-שיח זה. השגה זאת של אובייקט נותנת את המפתח למיתוס הפרוידיאני של הדחף. היא מייסדת את ההעברה שקושרת את שני הפרטנרים. הנוסחה של לאקאן שלפיה הסובייקט מקבל מהאחר את המסר שלו בצורה מהופכת כוללת גם את הפענוח וגם את הרצון להשפיע על זה שאליו פונים. בסופו של דבר, כשהאנליזנט מדבר, הוא רוצה, מֵעֵבֶר למובן של מה שהוא אומר, להשיג באחר את הפרטנר לציפיותיו, אמונותיו, ומאווייו. הוא מכוון לפרטנר של הפאנטזמה שלו. הפסיכואנליטיקאי, נאור באמצעות ההתנסות לגבי טבע הפאנטזמה שלו עצמו, לוקח זאת בחשבון. הוא נזהר מלפעול בשמה.
עקרון רביעי:
הקשר של ההעברה מניח מקום, ה«מקום של האחר» כפי שאומר זאת לאקאן, שאינו מוסדר על ידי אף אחר מסוים. הוא זה שבו הלא מודע יכול להופיע בחופש המרבי של האמירה וכך לבדוק את הפיתויים והקשיים. זה גם המקום בו דמויות פרטנר הפאנטזמה יכולות להתפרש במשחקי המראה המורכבים ביותר שלהם. לכן הפגישה הפסיכואנליטית אינה סובלת את השלישי ואת מבטו החיצוני לעצם התהליך שמתרחש. השלישי מצטמצם למקום הזה של האחר. עקרון זה מוציא אם כך, התערבות של גורמים שלישיים סמכותיים, שרוצים לקבוע מקום לכל אחד ומטרה שנקבעה מראש לטיפול הפסיכואנליטי. השלישי של האבלואציה נרשם בסדרת השלישיים שסמכותם מעוגנת מחוץ למה שמתרחש בין האנליזנט, האנליטיקאי והלא מודע.
עקרון חמישי:
אין ריפוי סטנדרטי, אין פרוטוקול כללי שמנהל את הפגישה ואת הריפוי האנליטי. פרויד לקח את המטאפורה של השח-מט בכדי להצביע על כך שישנם רק כללים או סוגים של התחלה או של סוף משחק. כמובן שמאז פרויד האלגוריתמים שמצרינים את השח-מט התעצמו. בהיותם כרוכים בכוח החישוב של המחשב, הם מאפשרים למכונה לנצח שחקן אנושי. זה לא משנה את העובדה שהפסיכואנליזה בניגוד לשח-מט, לא יכולה להופיע בצורה אלגוריתמית. אנו רואים זאת לגבי פרויד עצמו שמסר את הפסיכואנליזה באמצעות מקרים פרטיקולרים: איש העכברושים, דורה, הנס הקטן, וכו’. החל באיש הזאבים, הסיפור לגבי הריפוי נכנס למשבר. פרויד כבר לא יכול היה לשמור בתוך האחידות של הסיפור את מורכבות התהליכים שהתרחשו שם. רחוק מהיכולת להצטמצם לפרוטוקול טכני, להתנסות של הפסיכואנליזה יש רק קביעות אחת: זאת של המקוריות של הסצנריו שבאמצעותו מופיעה הסינגולריות הסובייקטיבית. הפסיכואנליזה, אם כך, אינה טכניקה אלא שיח שמעודד כל אחד לייצר את הסינגולריות שלו, היוצא מהכלל שלו.
עקרון שישי:
משך הריפוי והשתלשלות הפגישות לא ניתנות לסטאנדרטיזציה. לטיפוליו של פרויד היה משך זמן מאד מגוון. היו טיפולים של פגישה אחת כמו הפסיכואנליזה של גוסטב מאהלר. היו גם טיפולים של ארבעה חדשים כמו הנס הקטן, של שנה כמו איש העכברושים ושנים רבות כמו איש הזאבים. מאז הסטיות והרבגוניות לא הפסיקו לגדול. נוסף לכך, היישום של הפסיכואנליזה מעבר לקליניקה הפרטית, במערכות המעניקות טיפולים, תרמה לכך שמשך הזמן של הריפוי האנליטי נעשה מגוון. המגוון של המקרים הקליניים ושל הגילאים בהם הפסיכואנליזה יושמה מאפשרת לשקול שמשך של טיפול תפור במקרה הטוב « על פי מידה ». הריפוי מובל עד אשר האנליזנט הינו מסופק דיו ממה שהוא התנסה בו, בכדי לעזוב את האנליטיקאי. מה שמכוונים אליו הוא לא היישום של נורמה אלא הסכמה של הסובייקט עם עצמו.
עקרון שביעי:
הפסיכואנליזה אינה יכולה לקבוע את הכוון שלה ואת תכליתה במונחים של הסתגלותה של הסינגולריות של הסובייקט אל נורמות, כללים וקביעות סטנדרטיות של המציאות. התגלית של הפסיכואנליזה היא ראשית זאת של חוסר האונים של הסובייקט להשיג סיפוק מיני מלא. חוסר אונים זה מצוין באמצעות המונח סירוס. מעבר לכך, הפסיכואנליזה, עם לאקאן, ניסחה את אי האפשרות שתהיה נורמה של יחס בין המינים. אם אין סיפוק מלא ואם אין נורמה, נותר לכל אחד להמציא פתרון פרטיקולרי, הנשען על הסימפטום שלו. הפתרון של כל אחד יכול להיות פחות או יותר טיפוסי פחות או יותר נשען על המסורת והכללים המשותפים. הוא לעומת זאת, יכול לרצות לפנות לקרע או למחתרתיות מסוימת. יחד עם זאת, כל מה שנותר בסופו של דבר הוא שליחס בין המינים אין פתרון שיכול להיות «בעבור כולם». במובן זה, הוא(הפתרון) נשאר מוטבע בחותם הבלתי ניתן לרפוי, ותמיד יהיה פגם. המין, אצל ההוויה המדברת, מפנה אל ה«לא הכול».
עקרון שמיני:
ההכשרה של הפסיכואנליטיקאי אינה ניתנת לצמצום לנורמות של הכשרה אוניברסיטאית או של אבלואציה לגבי הישגי הפרקטיקה. ההכשרה הפסיכואנליטית, מאז שיוסדה כשיח, נשענת באופן תלת-רגלי על: סמינרים להכשרה תיאורטית (פארה-אקדמיים), המועמד הפסיכואנליטיקאי שממשיך את האנליזה עד נקודה תומה (משם האפקטים של הכשרה), המסירה הפרגמטית של הפרקטיקה בהדרכה (שיחה בין שווים לגבי הפרקטיקה). פרויד האמין ברגע מסוים שאפשרי לקבוע זהות של פסיכואנליטיקאי. ההצלחה עצמה של הפסיכואנליזה, הפיכתה לבינלאומית, ריבוי הדורות שבאו זה אחר זה במשך המאה הצביעו על כך שהגדרה זו לגבי זהות אחת של פסיכואנליטיקאי הייתה אשליה. ההגדרה של פסיכואנליטיקאי כוללת את ההשתנות בזהות זאת. היא עצם השונות הזאת . ההגדרה של הפסיכואנליטיקאי אינה אידיאל, היא כוללת את ההיסטוריה של הפסיכואנליזה עצמה, ומה שהיה מכונה פסיכואנליטיקאי בקונטקסט של סוגי שיח מובחנים.
המינוי של פסיכואנליטיקאי כולל רכיבים סותרים. צריך לשם כך הכשרה אקדמית, אוניברסיטאית או מקבילה, שטומנת בחובה השוואה כללית של תארים. הוא צריך התנסות קלינית שנמסרת בייחודיותה בהדרכה בין שווים. הוא צריך התנסות בריפוי שהוא רדיקלי בסינגולריות שלו. המישורים של הכללי, הפרטיקולרי והסינגולרי הם הטרוגניים. ההיסטוריה של התנועה הפסיכואנלטית היא זו של אי-הסכמות ושל פירושים לגבי הטרוגניות זאת. יש לה חלק, גם לה, בשיחה הגדולה של הפסיכואנליזה שמאפשרת לומר מי הינו פסיכואנליטקאי. אמירה זו מתממשת באמצעות נהלים בקהילות שהינם המוסדות הפסיכואנליטים. במובן זה הפסיכואנליטיקאי אינו לבד, הוא תלוי כמו חידוד הלשון, באחר שמכיר בו. אחר זה לא ניתן לצמצום לאחר של הנורמה, הרודנות, והוויסות וכן זה שנתון לסטנדרטים. הפסיכואנלטיקאי הוא זה שטוען שהשיג מההתנסות מה שיכול היה לצפות ממנה ואם כך, שעבר « פאס », כפי שכינה זאת לאקאן. הוא מעיד על חציית המבואות הסתומים שלו. ההידברות באמצעותה הוא רוצה להשיג הסכמה לגבי מעבר זה נעשית במנגנונים מוסדיים. באופן מעמיק יותר, היא נרשמת בשיחה הגדולה של הפסיכואנליזה עם הציבליזציה. הפסיכואנליטיקאי אינו אוטיסט. הוא לא מפסיק לפנות לבן השיח נוטה החסד, לדעת הקהל הנאורה שהוא מנסה להזיז ולגעת לטובת הסיבה הפסיכואנליטית.
תרגום
אילנה רבין, שרון זוילי, אילנה הררי, פרלה מיגלין, אנט פלד
